על הציורים שלי – ניסיון לתאר דיון בחלל המופשט
 
הציור שלי עוסק במוטיבים ארכיטקטוניים בעלי אפיונים מקומיים הנוכחים במרחב העירוני ונמצאים בכל מקום.
אני מציירת עציצים אקזוטיים, משטחי אבן בחדרי מדרגות וחדרי לובי, משטחי שיש, קירות, ריצפות, מעליות וחדרי המתנה. אני עוסקת בעיצוב הכניסות החוזר במאות אלפי בנייני מגורים, עיצוב חללי המבוא לבנקים או לבנייני משרדים. בתי ה"בנה-ביתך". העציצים שהועתקו מהטבע הטרופי שלהם אל מצבם המתורבת כקישוט.
הציורים חלקם עוסקים ב״טעם רע״; בעיצוב אדריכלי ששואף להציג "אירופאיות" לכאורה, כסמל לפאר, לשררה מדומיינת ולסמכות ריקנית. סממנים מקומיים של ראוותנות ומוחצנות גרוטסקית תוך חתירה עיוורת לכוח ולמעמד. אבל גם, בפועל הציורים שלי עוסקים בבנאלי ובמוכר ובשפה ארכיטקטונית שכיחה ושלטת. האלמנטים הללו מוצאים ביטוי בדימויים של שיש, של חומר קשה ומונוטוני ובהקרנה של קשת הבוהַק שבין ברק ומט.
הציורים אינם ריאליסטים במכוון. בתוך הדיוק "הצילומי" הנוכח של הדימוי, נעדר הבסיס הריאלי והם הופכים לדימויים שאולים, מעובדים שנעקרת מתוכם רוח חיים. דימויים מודולריים השואפים להתנתק ממקומיות ומישראליות. אני מציגה עולם ריק מאדם שאינו שואף להביא הנאה אלא להציג עולם אירוני של שייש, בוהַק, בנאליות ומוות. ובינות המתח הקר בין תחושת הבנאליות החיה ובין המוות והאירוניה מתגלם סוד שעבודותיי מנסות להתחקות אחריו ולפענחו.
האי-ריאליזם מושג באמצעות הטכניקה שלי, פרי שעות רבות של ניסוי, טעיה ותעייה בסטודיו. אני נמנעת ממשיכות מכחול גלויות לעין. מה שנראה כשחרור מנגיעה אישית הוא בפועל תהליך מאופק ומבוקר שמנסה להפוך את החומר לרעיון. הציור שלי מתרחק מריאליזם, מכיוון שהוא מזקק את ההוויה לכדי אייקון ולא מתאר את מה שהוא רואה באופן מכני. אני מציירת כביכול חללים חסרי הוד אך יותר משאני פונה אל החלל עצמו אני פונה אל החוסר-הוד בחללים, אל הדיאלקטיקה במתח שבין גבוה ונמוך, שבין מכובד ומזויף. בפניה אל מושגי הטעם של הישראליות אני שואפת לחשוף את המנגנונים הסמויים של יצירת ערך.
האי-ריאליזם הוא המהות של הציור דרך הבלטת האסתטיקה המקומית המיטשטשת, דרך הדמיון הגלובלי של כל אולמות הכניסה לבנייני משרדים. החומרים הגבוהים מהעולם הישן, כמו שיש מיוצרים היום באופן מלאכותי ונפוצים בכל. ובהתאמה גם הייצוג האמנותי שלהם. האור הבוהק שהופיע בציורי העבר כסימן לשמש הישראלית הוא כעת תאורת פלורסצנט שעובדה בפוטושופ.
מה שעיצב את סוג הציור הריאליסטי־כביכול, הוא המפגש בין עולם של אמנות ישראלית עכשווית, שפה שמקורה בגרפיקה ובין הסביבה שבה גדלתי. העבודות צומחות מהיכרות עם עולם האמנות ושפה של אמני ההיפר-ריאליזם שפגשה את המראות שליוו את נעוריי בקרית עקרון, ובסוג האסתטיקה שראיתי שם. השימוש בשפה ה״קרה״ והגרפית נעוץ אולי בכך שלמדתי גרפיקה בתיכון ועבדתי כגרפיקאית בצבא. אחרי הצבא חיפשתי את דרכי באמנות ולמדתי רישום פיגורטיבי. וכך מצאתי את עצמי כבר בעת לימודי במחלקה לאמנות בבצלאל (2000-2004) עוסקת במיוחד בסדרה של ציורי בתים שהתבססו על סגנונות הבנייה בקרית עקרון. חיפשתי דרך לבטא יחס אל הבית, אבל גם דרך להצביע על פנטזיות היוקרה של מתעשרים שבדרך. מאוחר יותר כשעבדתי בהרצליה פיתוח ראיתי שהאסתטיקה הזו מצויה גם במקום שנחשב יוקרתי ביותר.
וכך הפך הציור שלי לציור שהוא גם על המרכז וגם על הפריפריה כי בסיס הדיון שלי בטעם הישראלי, קשור בהיעדר מידתיות. בהבדל שבין פאר הנוגע בנשגב ובין ראוותנות הנוגעת בגרוטסק. אני מנסה ״לתפוס״ את החלל המופשט. את ההגזמה והטעם הרע תוך דגש על האסוציאציות המקאבריות של שיש מעולם המצבות שמקרין את עוצמתו העצובה על הבנאלייה הישראלית.
ולבסוף, עלי להוסיף דבר נוסף, שנמצא בתפר שבין מהות העבודה שלי והטכניקה. ברבים מן המקרים אני מצלמת את הדימוי מנקודת מבט נמוכה וכך נוצר אפקט שמאדיר את האובייקט. זאת נקודת מבט שמנחה אותי כאמנית. ומוסיף למבט של הצפייה בציור ממד אירוני שמסוגל לראות את הטבע האנושי על הניגודים מכמירי הלב שמנחים אותו.